ההלכה בדיני ירושה עוררה קשיים רגשיים ביישומה במשך הדורות, במיוחד בזכויותיה של האשה, מאחר שקבעה שהבעל יורש את אשתו והאשה אינה ירושת את בעלה. דבר שנתפס בעיני ההמון כאפליה בוטה של האשה, במיוחד כאשר האשה מתה סמוך לנישואיה ואז נמצאו הוריה לוקים בכפליים אבדו את בתם והפסידו את רכושם – הנדוניה שהעניקו לבתם.

עם הגירוש בשנת רנ"ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר"ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: "ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים". העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1505-1472), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ"ח...