לאחר היציאה מן האניסות היו רק מעט ציון ארועי זיכרון מסודרים ועקביים ברמה הקהילתית, המעורבות בנושאים דתיים שימשה במידה רבה כתחליף. ההשתתפות התדירה בארועים דתיים והפיכתם לארועים קהילתיים וכן חגיגתם במסגרת המשפחתית גם ע"י מי שאינם מגדירים את עצמם כדתיים וכן הקשר ההדוק שראו בני הקהילה בין זהותם האתנית ובין דתיותם – בעבר ובהווה הם האמצעים העיקריים שהופכים את המעשה הדתי למעשה של זיכרון קהילתי. גם בתי הכנסת שימשו כמחוזות זיכרון, לפחות, במידה שהם שימשו כמרכזים דתיים.