במאתיים השנים האחרונות נעה ההגות הפוליטית באיראן בין קטבים מנוגדים, תוך חיפוש מתמיד אחר דרך נאותה להתמודדות עם אתגר המודרניזם המערבי. מדבקות בדוקטרינה האסלאמית-שיעית, שעיצבה את ההגות האיראנית עד שלהי המאה השמונה-עשרה, עברה המדינה תהליך הדרגתי של התמערבות, אשר הואץ תחת שלטון בית פהלווי (1979-1925) והגיע לשיאו בעת "המהפכה הלבנה"(מ-1963). מאוחר יותר פנתה איראן לתהליך של אסלאמיזציה בעקבות המהפכה האסלאמית (1979). המהפכה האסלאמית, יש להדגיש, לא היוותה רק שינוי בדפוסי הממשל, אלא נועדה להיות מהפכה בכל תחומי החיים של המדינה ואסלאמית באופייה ובמגמותיה. ב-26 שנות המשטר האסלאמי, אכן הניבה המהפכה שינוי דרמטי במדיניות הפנים ובקשרי החוץ של איראן. לשינוי זה היו השלכות מרחיקות לכת גם על המיעוטים—האתניים והדתיים—ובכלל זה על היהודים באיראן.